הדרך שלי אל הקלפים

איך הגעתי לאורקל 13 הירחים?

כשהבת שלי הגיעה לגיל 18, הרגשתי כאילו נגמר לי החמצן. במשך שנים ליווה אותי המשפט: „כשהילדים יגדלו, אתמודד”. ופתאום הזמן הזה הגיע. לא ידעתי מה זה לנשום רק בשביל עצמי. הרגשתי שאיבדתי שליטה ושכבר לא צריכים אותי. איבדתי את עצמי ברגע.

בעיניי, לאבד את עצמך הוא אחד הדברים הקשים ביותר. הרגשתי שהפכתי לצל, דמות ריקה ומרוקנת, בלי יכולת למלא או להתמלא. אבל בתוך המקום הזה הגיעה גם הבנה ברורה: עכשיו הגיע הזמן שלי. הזמן לפגוש את הילדה הקטנה שהבטחתי לעצמי שאתייחס אליה כשהילדים יגדלו.

החלטתי להפסיק לברוח ולתת לעצמי לעבור דרך הכאב. במשך חצי שנה כתבתי לילדה שהייתי בגיל 12 ולנערה שהייתי בגיל 16. לקחתי אחריות במקומות שבהם יכולתי, סלחתי לעצמי במקומות שבהם טעיתי, ויצאתי למסע של קבלה וגילוי מחדש של מי שאני היום. זה היה תהליך עמוק של כתיבה, יצירה והתמסרות לעצמי, בכל פעם צעד אחד נוסף.

כשהרגשתי שאני מתחילה להחלים, החלטתי להגשים חלום ולטוס לבדי לחודש בתאילנד, מעין טיול „אחרי צבא” פרטי משלי. בדרך פגשתי אנשים מופלאים וקיבלתי שפע של אהבת חינם. אחד מהם היה ג׳וש, בחור יהודי אמריקאי שפגשתי במלון בקופנגן. ערב אחד הוא ראה אותי משחקת עם קלפי הטארוט שלי וסיפר לי על אורקל 13 הירחים, קלפים שנועדו לפתוח דרך להכוונה פנימית ולחיבור לגרסה המיטיבה והשלמה יותר של עצמנו.

מאז עברו שלוש שנים שבהן חקרתי, העמקתי ולמדתי. נחשפתי לתטא הילינג, לשמאניזם ולקבלה, והמשכתי לעבוד עם הקלפים ולגלות בכל פעם עוד רובד בתוכם ובתוכי.

היום אני מרגישה שהגיע הזמן להוציא את הידע והניסיון הזה החוצה, ולאפשר גם לאחרים לקבל מהם נקודת מבט, הכוונה ומקום לעצור ולהקשיב לעצמם.